ינו' 11, 2011
איתמר שאלתיאל

קום התנערה עם חלכה

ישראלים ופלסטינים. יחד, בבלעין. צילום: יוסי גורביץ ההורים שלי היו באיטליה כשהם גילו שהבטן של אמי תופחת. אבא שלי למד שם, ואם הם רצו, הם יכלו למשוך עוד קצת, ולהעניק לבן שלהם אזרחות איטלקית. הם בחרו לחזור לארץ, כדי שאוולד בישראל. פעם זה היה סיפור על פטריוטיות. היום זה סיפור על איך איבדתי את הסיכוי להיות אזרח של האיחוד האירופי.

ויש המון סיפורים כאלה. אני שומע אותם כל הזמן מסביבי. הסבתא שלא הוציאה אזרחות פולנית, ההורים שלא התאמצו מספיק בשביל לקבל אזרחות אמריקנית. לכולם יש סיפור כזה, מלבד לאלו שכבר הסתדרו. הוצאת אזרחות זרה נעשתה נושא שיחה. בהינתן מספיק זמן בין שני אנשים, גם הנושא הזה יעלה.

***

בחנו את עצמכם – מה מבין הדיווחים הללו לא התרחש עדיין:

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, מואשם בהשתלטות על אדמות ציבור ובהקמת חומה לא חוקית בשטח המושב.

ח"כ אורי אריאל אמר שיש לחוקק חוק כדי להיאבק ביכולתם של ערבים לרכוש קרקעות בישראל.

משרד הפנים ביטל את ההכרה בבצלם כמלכ"ר בטענה שמדובר ב"ארגון פלסטיני קיצוני".

ח"כ דני דנון אמר ש"הגיעה העת לסגור כל ברז מימון ערבי או אירופאי שמזין את ההסתה נגד ישראל וכופה עלינו את משנתו דרך הנאיביות הקיימת במשטר הדמוקרטי".

אם קשה לכם להחליט, ככל הנראה כל הידיעות הללו נראות סבירות בעיניכם. כולן יכולות היו להתרחש. אם כל הידיעות הללו סבירות, מדוע שלא כולן יתרחשו? כמה זמן יקח עד שגם הידיעה הדמיונית היחידה כאן תקבל גוף ומליצי יושר? שבוע? חודש? וכשזה יקרה, מה תעשו אז?

***

אקטיביזם, בעיני, הוא אופטימיות. אתה לא יוצא להיאבק אלא אם אתה מאמין שיש סיכוי לשנות. ההורים שלי חזרו לישראל מכיוון שהם האמינו שאני אוכל לחיות כאן, ומכיוון שהם רצו שאהיה חלק מהמדינה הזו. והאופטימיות שלי הולכת ונמוגה בשבועות האחרונים, עם כל ידיעה במדרון. ויותר ויותר אני מרגיש שלא כולם רוצים שאהיה כאן, שלא לגיטימי עוד להיות שמאל בישראל. ואני לא יודע אם יש משהו שאני יכול לעשות שיעזור, אבל אני יודע שאני לא רוצה לעזוב. לא בגלל שאני לא רוצה לתת למיכאל בן-ארי את התענוג, אלא בגלל שאני אוהב את המקום הזה. אני אוהב את האנשים, ואת השפה ואת עצי הזית, ואני אוהב את כל האנשים המדהימים שיצא לי להכיר כאן. אני לא מתכוון ללכת, לא בלי מאבק.

ומאחורי כל זה, יש גם סיבות לאופטימיות. מחנה השמאל קטן, אבל, אולי לראשונה, ערני. יותר ויותר אנשים מוכנים לנסוע לשטחים כדי להפגין. יותר ויותר אנשים מגיעים לשיח ג'ראח, בלעין, נעלין, מעסרה. יותר ויותר אנשים בשמאל לא מדברים עוד "שלום", אלא "צדק". עבור יותר ויותר אנשים, ערבים הם כבר לא מושג דמיוני, אלא שותפים לדרך. וזה מעט מדי, ואולי גם מאוחר מדי, אבל זה עדיין קורה כאן, בישראל.

ביום שבת הקרוב, ה-15 בינואר, בשעה 19:00 בערב, תתקיים הפגנה נגד הגזענות, חקירת ארגוני השמאל ומה לא. ההפגנה יוצאת מגן מאיר (רח' קינג ג'ורג' 38), והיא יכולה להיות גדולה. היא יכולה אפילו להיות ענקית. זה תלוי בכם. אתם יכולים להישאר בבית, כי אולי ההפגנה הזו לא תועיל בכלום וכי יש דברים אחרים לעשות. ואתם יכולים לבוא, ולהביא חברים, ולגרור את ההורים שלכם.

אם לא תבואו עכשיו, מתי כן תבואו? כי אם עכשיו אתם לא מרגישים צורך לצרוח, לצרוח כך שישמעו אתכם, שהעיר תרעד, אתם חייבים לברר מתי כן תרגישו כך. והאם אז עוד ניתן יהיה לעשות זאת.

Share and Enjoy:
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Reddit
  • Twitter

19 תגובות

  • חס וחלילה שאנשים ידברו על צדק במקום על שלום.
    איזה צדק יש לאם שאיבדה את בנה? יהודייה, או ערביה, לשתיהן אין צדק, חוץ מ – אולי – הרג בתגובה.
    ובמעגל הזה אנחנו כבר שנים.

    לא לא, מאז שאני זוכר את עצמי יותר מידי אנשים מדברים על צדק ומעט מידי מדברים על שלום ומתכוונים באמת לשלום.

    [Reply]

    איתמר שאלתיאל Reply:

    כשכתבתי "צדק" התכוונתי להפסקת העוול. לא לנקם ושילם, פשוט לעצירה.

    [Reply]

  • [...] This post was mentioned on Twitter by Itamar Sha'altiel and others. Itamar Sha'altiel said: RT @activismos: פוסט חדש: קום התנערה עם חלכה. אנא רטווטו http://bit.ly/hqJ9eD [...]

  • הרטוריקה שלך משובחת. באמת.

    לשאלתך, אם לא אבוא עכשיו (ולא אבוא), מתי כן אבוא, התשובה שלי היא זו: לא אבוא אף פעם, כנראה.

    כי אבוא רק אם אחשוב שיש סיכוי, ולוּ הקטן ביותר, שתהיה לבואי השפעה על המצב. היות שאני משוכנע מעל כל שמץ של ספק שלבואי, ולבואך, אין ולא תהיה שום השפעה על המצב, לא היום ולא בעוד חודש, כשיהיה יותר גרוע (ואולי גם הידיעה הדמיונית תעבור למדפי הנון-פיקשן) — היות שכך, לא אבוא.

    אז האם אני מרוצה מהמצב הנוכחי? לא. האם אני מביע את אי-שביעות הרצון שלי? כן. איך? בהצבעה בקלפי למפלגה היחידה שמצאתי שמתנגדת _לכל_ מה שמאוס במדינה ובחברה הזו, וזה יותר ממה שרוב מי שקורא את הפוסט הזה יכול לומר (אני מסתכל עליכם, מצביעי קדימה, מצביעי העבודה, מצביעי מרצ; על אחרים אין טעם להסתכל), ובתרומה לתנועה לאיכות השלטון.

    כי הכלים היחידים שיכולים לשנות את המצב, הם שינוי דראסטי בדפוס ההצבעה לבית הנבחרים מחד גיסא, ואילוץ השלטון לבחור בהגינות באמצעות מערכת המשפט מאידך גיסא.

    והאם הכלים הללו יצליחו? לא, כנראה שלא.

    אז אין תקוה? לא, כנראה שלא.

    [Reply]

    איתמר שאלתיאל Reply:

    שינוי בדפוס ההצעה לבית הנבחרים לא יקרה מעצמו. הפגנות לא נועדו תמיד להשפיע על הפוליטיקאים, הן אמורות גם ליצור תהודה תקשורתית, לחזק ציבור פעילים מסוים ולעתים (כמו בשיח ג'ראח, למשל) להאט או למנוע תהליכים. אם אתה מסתפק בהצבעה, אתה עושה את הפעולה המינימלית שמתבקשת ממך כאזרח במדינה דמוקרטית. אבל יש עוד דרכים רבות לשנות את המציאות הפוליטית, ואחת היעילות שבהן היא הפגנות.

    [Reply]

    אסף ברטוב Reply:

    אחת היעילות שבהן? ברצינות?

    לגבי שינוי דפוסי הצבעה — בהחלט, לא יקרה מעצמו. אבל גם לא יקרה מהפגנות. איש אינו משתכנע בהפגנה. הפגנה נועדה להמחיש לנבחרי ציבור או לפקידי שלטון את דעת הציבור בין מערכת בחירות אחת למשנה. היות שנבחרינו מתעלמים מהפגנות מכיוון שהם סבורים, בצדק, שאין לגודל ועוצמת ההפגנות התאמה להתנהגות ביום הבוחר, אין השפעה להפגנות.

    רק דברים חיצוניים גדולים — מלחמות, אסונות — משנים דפוסי הצבעה בישראל. גילויים מחפירים ומחרידים, מהסוג שאתה מתעד בשקידה ובמסירות מעוררי הערצה (באמת) ב"מדרון החלקלק" — _אינם_ משנים דפוסי הצבעה. עיין בתוצאות מערכות הבחירות האחרונות אם נדמה לך שכן.

    לכן מסקנתי היא שהחברה בישראל הולכת מרצון בנתיב האבדון הזה, ולנו, המעטים שמכירים בהיותו נתיב אבדון, נותר רק לברוח, או להישאר ולראות את זה בא. אין טעם לצעוק ברחוב; איש אינו מקשיב.

    [Reply]

    איתמר שאלתיאל Reply:

    ברצינות מוחלטת. אתה לא תראה את ההשפעה של הפגנה מיד, אבל אתה תראה אותה בשיח הציבורי – בטורי דעה, בכתבות, בסימון האנשים החדשים שראוי לדבר איתם. להפגנות כאלה, במיוחד אם הן גדולות, יש השפעה. אני עוד זוכר את הכתבה שפרסמו "ידיעות אחרונות" שתוהה אם יש כאן פאשיזם. האם הכתבה הזו היתה מתפרסמת לולא היינו צועקים את זה בשיח ג'ראח? אני לא בטוח. ואם כן, אולי היא היתה מתפרסמת הרבה אחר כך.

    בכל הנוגע לשיח, אין קו ישר שמחבר בין אירוע אחד לבין האדוות שהוא יוצר. ולכן נראה הרבה פעמים שלהפגנות הללו אין אפקט. אבל יש להן, ולו מכיוון שהן כופות על התקשורת התייחסות.

    העלמה עפרונית Reply:

    ואם להוסיף – אחת המטרות של הפגנה היא לייצר ניראות לעמדה מסוימת, ולשבור – או לנסות לשבור – את ספירלת השתיקה. להזכיר לאנשים, אולי לאלה שמחזיקים בעמדות דומות לשלך אבל מוקפים באחרים שמחזיקים בדעה הפוך, שהם לא לבד, והם לא יחידים, ושהדעה שלהם לגיטימית לא פחות.

    [Reply]

    יוסי לוי Reply:

    אסף, הטיעון שלך לא ממש רציני.

    אותה הלוגיקה שמביאה אותך למסקנה שהשתתפות שלך בהפגנה לא תשנה שום דבר, צריכה להוביל אותך למסקנה שההצבעה שלך בבחירות לא תשנה כלום. המפלגה שהצבעת עבורה הייתהה מגיעה בדיוק לאותו ייצוג פרלמנטרי גם לולא הצבעת. אז למה הצבעת?

    [Reply]

    אסף ברטוב Reply:

    ראשית, לא סתרת את הטענה שלי שאין להפגנות השפעה, רק ניסית לטעון שאני צריך גם לא להצביע.

    שנית, אני מופתע שדווקא אתה, עם הרקע המדעי והמתימטי שלך, מעלה את הטיעון השחוק על "הצבעה של אדם אחד לא משנה". העניין הוא שאין כזה דבר "הצבעה של אדם אחד" — זה אף פעם לא אירוע מבודד. להצבעות יש משמעות רק בעת סכימת וספירת הקולות, ומה שמשנה הוא הסך הכולל של הקולות שקיבלה כל מפלגה. הקול שלי, יחד עם איקס קולות אחרים, העניקו לה את המנדטים שקיבלה. לכן הצבעתי, ואלמלא הייתי מצביע, הייתי מועל בחובתי האזרחית, בלי שמץ מליצה.

    כמו שכתבתי קודם — אותם קוראים שהצביעו לאחת ממפלגות ה"מרכז" הבזויות, או לחדלי האישים עם תסביך-הציונות-והאשם של מרצ — הם הם אלה _שמנעו_ את השינוי שאיתמר, אני, אתה, וכנראה רוב הקוראים כאן היינו רוצים לראות. הצביעו אחרת בבחירות הבאות!

    היות שאני משוכנע שבישראל *אין רוב* לרעיון זכויות האדם, *אין רוב* לרעיון השיוויון בפני החוק, ו*אין רוב* לרעיון של מדינת כל אזרחיה — אף לא קרוב לרוב — אינני רואה תקוה לחברה הישראלית, אלא אם, כאמור, יקרה אסון שיטלטל את החברה בכיוון מאוד מסוים, ואני מתקשה אפילו להעלות על הדעת אסון שיפעל דווקא בכיוון כזה.

    [Reply]

    אסף ברטוב Reply:

    וכך נקטעים דיונים באינטרנט, בשנת 2011, בגלל שאין תזכורות דואל, וכמה חלונות יחזיק אדם בדפדפן וירפרש כל בוקר?

  • וחוצמזה, הלינק לפרטים על ההפגנה מפנה לגן נעול.

    [Reply]

    איתמר שאלתיאל Reply:

    נו, פייסבוק. את יודעת. בגלל זה נתתי את כל הפרטים הרלווטיים בפוסט.

    [Reply]

  • אסף,

    למעשה, הדברים הפוכים לחלוטין: דווקא להצבעת האדם היחיד אין שום משמעות. הפרדוקס של הקלפי הוא שלכל אדם אין שום השפעה על תוצאות הבחירות; אפילו בבחירות צמודות מאוד, כמו בין בוש לגור או בין קולמן לפרנקן במינסוטה 2008 (שהוכרעו בכמה מאות קולות מתוך חמישה מיליון) אדם יחיד שהיה מצביע או לא מצביע לא היה משנה בכלום את התוצאה.

    לכך נוסיף את העובדה שההצבעה היא אקט אישי, חשאי, שאינו משפיע על הסביבה, ואת העובדה שמרבית הסיבות שאדם מצביע לגוף מסוים קשות מאוד לשינוי (הן קשורות יותר מכל למוצא ומעמד), וגם לעובדה שהרבה מהמפלגות מציעות אותה מדיניות ברטוריקה שונה, ונגיע שוב למסקנה שמכל האקטים בדמוקרטיה, בממד האישי, ההצבעה היא הכי פחות אפקטיבית.

    לעומת זאת לכל האקטים האחרים (מהפגנות ועד הרמת טלפון ללשכת השר) יש השפעה שלפעמים קשה לקלוט עד שאתה לא רואה כמה פוליטיקאים מתרגשים מטוקבקים או מחמישה אנשים שנאספו מחוץ לחלונם.

    במלים אחרות, בדמוקרטיה אנחנו נוטים להערכת יתר של ההצבעות, ולהערכת חסר של השפעת כל אמצעי הביטוי האחרים.

    [Reply]

    אסף ברטוב Reply:

    "מכל האקטים בדמוקרטיה, בממד האישי, ההצבעה היא הכי פחות אפקטיבית." — לא נכון. הצבעתם של אנשים בבחירות 1977 שינתה את המציאות הישראלית. כך גם הצבעתם של אנשים בבחירות 1992, ושוב בבחירות 1996. מאז, המצב מידרדר בקביעות. לו מאה אלף איש היו _משנים את הצבעתם בקלפי_ במקום לעשות "לייק" בפייסבוק או לבוא ולהחזיק שלט מול הקריה, היה סיכוי לשנות כיוון במדינה הזה. היות שזה לא יקרה (ראה תגובתי ליוסי לוי לעיל — פשוט אין רוב לרעיונות הללו בחברה הזו, כשם שאין להם רוב ברוב מדינות העולם), גם הפגנות לא תשנינה את החברה.

    לו הייתי חושב שלחוגי בית יש השפעה אמיתית, הייתי ממליץ על זה. אבל אני מסכים איתך, שקשה מאוד לשנות את הצבעתם של אנשים, ובמיוחד לשנותה עד כדי להצביע למפלגות הבודדות שמחויבות באמת לערכים שהזכרתי בתגובה ליוסי לוי. רוב רובה של המפה הפוליטית בישראל גזענית, מושחתת, מפלה, _ומרגישה בסדר עם זה_. רוב רובה של החברה הישראלית אף הוא כזה, אם כי הוא לא אוהב לחשוב על זה יותר מדי. בכל זאת, ברגע האמת בקלפי, היד בוחרת שוב ושוב "ברע במיעוטו" כפי שהוא נתפס במשולש הנצחי בין הליכוד לעבודה למועמד-השלישי-התורן. ככה זה.

    [Reply]

  • מה שהעלמה עפרונית מתארת זה בדיוק מה שהרגשתי בהפגנה הראשונה אליה הגעתי, והשניה שהתקיימה, נגד מלחמת לבנון השניה. עמדו לי דמעות בעיניים, רק מלראות אלפי אנשים שמחזיקים בדעה שעד אותו רגע נאלצתי להלחם עליה לגמרי לבד מול סביבה עוינת או אדישה. כל זה אולי נשמע סנטימנטלי בעיקר, ולא ענייני, אבל אני באמת מאמינה שכמו שאני הרגשתי אז, מרגישים כיום לא מעט אנשים, וההפגנה הזו ואלה שלפניה ואחריה יעילות כדי לעזור להם להבין שהם לא לבד, גם אם ביבי לא יראה את האור, וגם אם ליברמן לא יהפוך חברבורותיו, בעקבות ההפגנה הזו, או בכלל.

    [Reply]

    אסף ברטוב Reply:

    אמרתי מראש, ההפגנות אכן מועילות למוראל (ולפעמים לאגו) של המפגינים. לא ביקשתי שתפסיקו להפגין. רציתי להסביר למה אני לא בא, על אף קריאתו החזקה של איתמר.

    ואולי יש משמעות לעובדה פשוטה מן הביוגרפיה שלי: בהפגנה הפוליטית הראשונה שאליה הלכתי בימי חיי, רצחו את ראש הממשלה.

    [Reply]

  • [...] (הפוסט פורסם לראשונה באקטיביסמוס). [...]

  • [...] עלול להיות חרב פיפיות ותוצאותיו לא תמיד ידועות.2 ואם אקטיביזם הוא ביטוי של אופטימיות, ואם גידול ילדים מחייב אופטימיות, אז אולי בעצם זה [...]

כתוב תגובה


Buy No Evil

קבלו עדכונים

באמצעות אימיילבאמצעות RSS
תרמו לנו. תמונה: stock.xchng

J14

המאבק הזה הוא של כולנו.

תגיות

4chan Accels BDS bit.ly Buy No Evil Digital Activism Decoded Fundamo Google Docs Google Forms Google Sites HBGary hollaback IP j14 Journalism in the age of data Jumo NOI notidfspokesman Redphone RSS seesmic SLAPP SMSSL SSL Tor tweetdeck TweetStats Twitter Analyzer VoIP א-תוואנה אדוארדו שובל אהוד עוזיאל או"ם אובמה אוטוסטרדת המידע אופטימיות אורן פרסיקו אזרחות זרה אחותי איילת שקד אייפון אינטרנט אינפוגרפיקה אינפורמציה איתמר ב אם תרצו אנדרואיד אנונימוס אנונימיות אנחנו אס.אס אפליקציה אקטיביזם אריאל ארכיון ארנון מוזס אתגר בוט בית-סוריכ בלוגרים בן דרור ימיני בנימין נתניהו בקעת הירדן בתים פתוחים גוגל גוגל דוקס גוגל טפסים גוגל מפות גוש שלום גזענות גיא סופט גיוס כספים גישה גלישה גרינפיס דה-לגיטימציה דו"ח גולדסטון דובר צה"ל דיוור אלקטרוני דיור דירה דני איילון דרום אמריקה האגודה לזכויות האזרח האיחוד האירופי החטטן הטרדה מינית הכצעקתה המכון לשלום של האו"ם הנהגה הסתה הפגנה הפגנות הצפנה הקרן החדשה לישראל התארגנות התארגנות קהילתית התחברות תראבוט התנדבות התנחלויות ודמוקרטית וורדפרס וידג'ט וידיאו ויזואליזציה ויקיליקס ויקיפדיה זכויות אדם חופש המידע חטטן חיפוש חרם צרכני טבלאות טוויטר טופס טכנולוגיה טרמפים יאהו יאהו-פייפס יאיר לפיד ידידי כדור הארץ ידיעות אחרונות יהודים יוסי גורביץ ימין ישראל ביתנו ישראל כץ ישראל פוסט ישראל שלי כסף כספות ליכוד ליכודניק מאבק אחד ביום מבקשי מקלט מדיה חברתית מדרון חלקלק מדריך מהגרי עבודה מועצת יש"ע מוצרים מוקד סיוע לעובדים זרים מחאה מחאה חברתית מחאת האוהלים מחסומים מידע מימון מירי רגב מכבסון מכתב מלחמה מלכ"ר מלקולם גלדוול מם ממשלה מנהיגות מעיין אלכסנדר מענק מצעד זכויות האדם מצרים משגב משחקי מחשב משטרה משטר ההיתרים משימה מתן כהן מתנדבים נווה שאנן ניתוח תעבורה נכבה נפתלי בנט נרטיב נשים סופר-מרקט סטטיסטיקות סיפור סכסוך סלולרי סמארטפון סמס סן פרנסיסקו סקייפ סקר עיראק עיתונות עכשיו עמותה עצומה עצמי ערבים ערכים פוליטיקה פטריק ריינבורוז פליטים פלסטינים פעולה אחת ביום פעילות פרובוקציה פרויקטים פרטיות פרנק הוברט פרסום פרסונליזציה ציונות צפריר בשן קהילה קוד פתוח קו לעובד קמפוס לכולנו קמפיין קריפטוס רונן שובל רועי צ'יקי ארד רועי תל רופאים לזכויות אדם ריטוויט רשימות רשת חברתית שאלון שוכרי דירות שיח שיח ג'ראח שי טובלי שינוי שי ניצן שכנוע שלטי חוצות שמאל שרת שתיל תביעה תביעת דיבה תומר פרסיקו תוסף תור תחנת כוח פחמית תחקיר תכנות תל אביב תקנון תקשורת תרגום תרומה תרומות