יוני 13, 2011
איתמר שאלתיאל

ארגון קש

בחודשים האחרונים שומעים הרבה על ארגון "ישראל שלי", שמנוהל על ידי איילת שקד. "ישראל שלי" הוא ארגון שמגדיר את עצמו כ"תנועה הלאומית-ציונית הגדולה בישראל", ומתמקד בעיקר בפעילות מקוונת. בעמוד הפייסבוק של הארגון חברים למעלה מ-52 אלף איש, 52 אלף איש שבהוראת הארגון יוצאים למגוון משימות ציוניות, כפי שבארגון מבינים את המושג, מהפצת סרטוני הסברה ועד להפעלת לחץ מקוון על בנק מזרחי, ששכר את שירותיו של דביר בנדק כפרזנטור, כך שהלה אלץ לחזור בו מתמיכתו בחרם האמנים על אריאל.

הפעולה האחרונה של "ישראל שלי" מכוונת נגד אייל ניר, פעיל שמאל ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, שקרא לשבור את המפרקות של פעילי הימין שצעדו ביום ירושלים. בשיחה עמה, ציינה שקד שכאשר מרצה אחר בבן-גוריון, ד"ר ירוחם לויט, הביע הסתייגות מהורות חד מינית, האוניברסיטה מיהרה להדיח אותו. יצוין, עם זאת, שלדברי שקד היא לא מבקשת את הדחתו של ניר, רק את הענשתו.

ב"ישראל שלי" עושים רבות כדי להיתפס כארגון מרכז. במסגרת ההיסטריה הישראלית הכללית להסברה, אתר הארגון מציג את אטלס ההסברה, ומייצר סרטוני הסברה שונים. אבל האתר גם קורא לחזק את גדעון סער; מאפשר לפעול למען שחרור גלעד שליט ("אך בדרך הנכונה"); מודיע שגל"צ הוא "לא הבית שלו"; ובאופן צורם יחסית, מקדם את קמפיין השקרים החדש של מועצת יש"ע, שמנסה להחזיר את הגלגל אחורה לימי החלטת סאן רמו. הצרימה הזו חריגה יחסית לפעולה החלקה של "ישראל שלי" בדרך כלל, פעולה שמסתירה את העובדה ש"ישראל שלי" היא לכל דבר ועניין ארגון חזית של מועצת יש"ע.

בבדיקת הדומיין של אתר "ישראל שלי" מגלים דבר מעניין: מספר הפקס של מועצת יש"ע ושל "ישראל שלי" זהים, והכתובת הפיזית שמשויכת לאתר היא זו של מועצת יש"ע. למעשה, האתר נרשם על ידי לא אחר מישי הולנדר, בשעתו דובר מועצת יש"ע ולאחר מכן מנהל מערך התקשורת, הדוברות והאסטרטגיה של EDK, חברת הפרסום של משה קלוגהאפט. כן, אותה חברה שתחת כנפיה חסו "אם תרצו", וחוסים כיום גם מועצת יש"ע וגם "ישראל שלי".

***

אבל הקשרים בין מועצת יש"ע לבין "ישראל שלי" מתחילים מוקדם יותר, עוד בלשכת נתניהו. כאשר נתניהו היה ראש האופוזיציה, ראש הלשכה שלו היה נפתלי בנט, כיום מנכ"ל מועצת יש"ע. מנהלת הלשכה היתה אחת, איילת שקד. בראיון בתחילת השנה אומרת שקד על פעולתה עם בנט שהם החליטו להקים מיזם משותף, שירתום לצרכי הימין את הציבור, במינימום משאבים ובלי בלגאן לוגיסטי. שותף שלישי במיזם הוא רפאל טרבלסי, שהיום הוא אחד מעובדי משרד ראש הממשלה ו"יועץ אישי ופוליטי" לשר יוסי פלד.

כאשר בנט התפוטר מלשכת נתניהו, איילת שקד חיכתה כמה ימים ועזבה אף היא את הלשכה. ברוב הדיווחים על חילופי האישים תוכלו לקרוא שהאשמה מוטלת על שרה נתניהו, אבל בכתבה ב-Ynet מתואר סיפור קצת אחר. ציטוט:

בנט היה אחראי או שותף בלשכה למגוון נושאים. בין היתר, היה שותף ליצירת כמה אסטרטגיות שליוו את יו"ר הליכוד בהתנהלותו הציבורית, בהם ההסתמכות על המחאה הציבורית שתביא להפלת הממשלה. גורמים בליכוד, המעורים בנעשה בלשכתו של נתניהו, אומרים כי "בנט לא התפטר אלא התפוטר. האסטרטגיות שלו לא הצליחו להביא לתוצאה המקווה, וההסתמכות על המילואימניקים אחרי הדו"חות של וינוגרד היתה כישלון".

במלים אחרות, בנט הוא אחד האחראים העיקריים לכמה מהמגמות המעניינות ביותר בימין הישראלי בתקופה האחרונה. ב-Ynet קושרים אותו ישירות למאבק המילואימניקים, זה שהתגלגל מאוחר יותר ל"אם תרצו", ונוהל תקשורתית על ידי EDK. גורמים בליכוד מודים, הלכה למעשה, שהיה מדובר במאבק מכוון מלמעלה, שנועד לייצר מראית עין של מאבק עממי. בנט ושקד יצאו מלשכת נתניהו, אבל לקחו את האסטרטגיה ההיא הלאה, לתפקיד הבא.

בשיחה איתה, אומרת שקד שבין ארגונה ובין מועצת יש"ע יש "שיתוף פעולה", בעיקר בתחום ההסברה; דברים דומים אומר דובר מועצת יש"ע, רוני ארזי. לדברי ארזי, מועצת יש"ע לא תומכת כלכלית ב"ישראל שלי", משום שאין צורך בכך – אם כי, הוא מבהיר, במידה ויהיה צורך כזה, סביר מאד שמועצת יש"ע תתמוך ב"ישראל שלי".

חשוב להדגיש: לא מועצת יש"ע ולא "ישראל שלי" מכחישים את הקשר ביניהם. בנט עצמו ציין בראיון למעייני הישועה את הקשר הזה. אחרי הכל, קשה להכחיש את הקשר כשיש לשני הארגונים כתובת משותפת והאתר של האחד נרשם על ידי הדובר של השני. "הארץ" מצא שבתחילת דרכה של "ישראל שלי", היא אף יוצגה על ידי דובר מועצת יש"ע, ומגדיר את ההפרדה בין שני הארגונים כהפרדה למראית עין.

אז הכחשה אין, כי אי אפשר, אבל הסתרה יש. מועצת יש"ע ו"ישראל שלי" לא מודיעים על הקשר ביניהם. למה? כי, כמו הסיינטולוגים, במועצת יש"ע יודעים שהמותג שלהם שרוף; שחלק ניכר מהציבור יאטום אוטומטית את אוזניו למה שיש להם לומר, ברגע ששמם יוזכר; כי הם רוצים להגיע לאנשים בלי הצורך להסביר שזה נכון שהם מתנחלים והם משוחדים, אבל בכל זאת כדאי להקשיב להם. הרבה יותר קל להם להעביר את המסרים שלהם, אותם המסרים עצמם, כשהם לא מגיעים לבושים בדובון ונעולים בסנדליים. וזה לא מסובך: צריך רק לרכך אותם קמעא, להעמיד פני ישראלים מן השורה, להציג את המסרים כ"הסברה", והשאר, חושבים שם, כבר יקרה מעצמו.

מסלול דומה מאוד, אחרי הכל, עשתה בהצלחה גדולה "אם תרצו": היא טוענת שהיא "תנועת מרכז" שאין לה מה לומר על השטחים, תוך שהיא מסתירה את העובדה שכל המייסדים שלה הם מתנחלים ושהיו"ר שלה, רונן שובל, היה יו"ר "תא כתום" ומועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי". והרי יצחק שמיר כבר אמר שבעד ארץ ישראל מותר לשקר; אז מה כבר יכול להיות רע באיזה שקר לבן? בקצת מלחמה פסיכולוגית?

במיוחד כשזה עובד כל כך טוב.

(יוסי גורביץ ואיתמר שאלתיאל)

כל המידע בפוסט הזה נאסף כחלק מפרויקט "החטטן" של אקטיביסמוס, שניתן להגדיר אותו כתחקיר בקוד פתוח. אנחנו רוצים להודות לאיתמר ב. ונעם רותם, שחלק ניכר מהמידע נאסף על ידם.

הפוסט פורסם גם בחברים של ג’ורג’

Share and Enjoy:
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Reddit
  • Twitter
יוני 5, 2011
אבנר

פני המשטרה, לאן?

צילום: infliv, Flickr, CC by SAמאז ההפגנה ההיא, בה השתתפו רעולי פנים במעצר של מפגינים, נעלמה המשטרה מהפגנות יום שישי בשייח ג'ראח. היא מסתפקת עכשיו בנוכחות של שתיים או שלוש ניידות שמסתתרות במגרש חנייה צדדי וקטן, ובצַלם שעומד על אחד הגגות בשכונה. מיותר לציין שהמהלך הזה לא נעשה בתיאום עם מארגני ומארגנות המחאה.

המדיניות החדשה הזו היא וריאציה, מתוחכמת הרבה יותר, של הנסיונות האלימים והבוטים של המשטרה לבלום את הפגנות התמיכה בפלסטינים, בשייח ג'ראח ובשאר המוקדים כאחד. על כך שזו מטרת האלימות שלה אין כנראה עוררין. לאחר שהמעצרים הלא חוקיים הרבים רק הגבירו את התהודה סביב ההפגנות ואת הפופולריות שלהן, שינתה המשטרה טקטיקה והבינה שאם היא לא יכולה לעצור אותן בכוח היא תצליח לעשות זאת, אולי, דוקא על ידי התעלמות מהמחאה, השתקתה והפיכתה לאילמת. כזו שלא מגיעה אפילו למבזקים באתרי החדשות המרכזיים. אלא שלהחלטה הזו יש משמעויות נוספות רבות, הפוגעות מהותית בזכות להביע מחאה פוליטית.

המשטרה שכחה מזמן, כנראה, את התפקיד הכפול שיש לה בהתקהלויות מסוג זה. נכון, עליה לשמור שהמפגינים לא יהוו איום על הציבור שסובב אותם (ולא, האלימות שהיא בעצמה מייצרת בהפגנות לא נופלת תחת ההגדרה הזו), אבל באותו הזמן עליה גם לשמור על המפגינים והמפגינות עצמם. עליה לשמור הן על זכותם להפגין ולהשמיע את קולם והן על בטחונם האישי, הפיזי. כאשר היא מסתלקת מאירועים כאלה היא מפקירה למעשה את המפגינים והמפגינות לחסדיהם של ה"סקרנים", דבר שהוא מסוכן בייחוד כשמדובר בהפגנות באיזורים מתוחים.

אמנם ברוב ההפגנות לא הגענו עדיין למצב החמור של שייח ג'ראח, ובאלו שמתרחשות עמוק יותר בשטחים אלימות הצבא או המשטרה עדיין נוכחת עד מאוד, אבל גם כאשר מדובר בהפגנות "לגיטימיות" יותר התנהגותם של השוטרים מסוכנת באותה מידה. כמעט בכל הפגנת שמאל שנערכה בשנים האחרונות, לפחות בתל אביב, המשטרה לא רק הציבה כוחות מדוללים למדי אלא אף הקפידה לשמור רק על העוברים והשבים מפני המפגינים, מבלי לעשות את ההיפך. פניה היו מופנות תמיד כלפי המפגינות והפעילים וגבה אל שאר העולם, כולל אל מפגיני ומפגינות הנגד שהקפידו להתאסף במקום כדרך קבע כמעט. בכך, השאירה את המפגינים השמאלנים חשופים לתקיפות אפשריות מבחוץ.

בצעדת המחאה נגד המלחמה בעזה, למשל, הלכו המשתתפים ברחובותיה הראשיים של תל אביב, כשמאבטחים אותם מספר מועט עד כדי גיחוך של שוטרים ושוטרות, וכשמאחורי אותם שוטרים ושוטרות מצטופפים מתנגדי ימין רבים שמאיימים, מקללים ואף מנסים מפעם לפעם לתקוף את הצועדים. ופניה של המשטרה? אל המפגינים. תמיד. שומרת שלא יזלגו אל המדרכה, חלילה, ולא שומרת שהמדרכה לא תזלוג אליהם. בסוף אותה צעדה, נאלצו המתפזרים לעזוב את המקום בקבוצות מאורגנות בגלל שחששו מהתקפות הימין. והמשטרה? היתה כבר בבית.

גם בהפגנת ה-1 במאי האחרונה השוטרים המעטים שנכחו דאגו רק לחלק אחד של תפקידם. אמנם הפגנה כזו היא הרבה יותר מתונה והרבה פחות רגישה מהפגנות נגד מלחמות וכיבושים, אבל פנייתם של השוטרים פנימה בלבד, אל המפגינים והמפגינות, היוותה בעייה בטיחותית גם כן, טריוויאלית עד כדי גיחוך. מכיוון שהם לא טרחו להסתכל גם החוצה, השוטרים והשוטרות לא עצרו את התנועה, תנועה של תל אביב ביום שישי בצהריים, ולכן קרה לא פעם שנהגים חצו צמתים ונסעו ישירות לתוך המפגינים, כמעט מבלי לעצור. פשוט כך. הרי היה להם אור ירוק. והשוטרים? פניהם למפגינות, גביהם לרכבים.

אני לא יודע מה קורה בהפגנות ימין, זה נכון. אבל אני גם לא יודע מה יהיה יותר גרוע: אם יתברר שככה המשטרה מתנהגת כלפי כל המפגינים והמפגינות, או אם יתברר שזאת דינמיקה של הפגנות שמאל בלבד. במקרה הראשון, יהיה מדובר במדיניות שהיא שוויונית אמנם, אבל גם כזו שמטרתה לשתק ולדכא כל זכות להפגין ולהביע דיעה בפומבי, תוך רמיסה עיוורת של אחד העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה. במקרה השני, יהיה מדובר בגזענות פוליטית מכוונת שמופנית כלפי השמאל, בנסיון, שמנוהל אולי מלמעלה, לדחוק אותו אל מחוץ לדיון הציבורי הלגיטימי, תוך רמיסה סלקטיבית ומפלה של אותו עקרון בסיסי של הדמוקרטיה.

כך או כך, היעלמות המשטרה משייח ג'ראח והפקרת המפגינים במקומות אחרים מדאיגה היום עוד יותר מבעבר, ואף יותר מאלימות המשטרה עצמה. במצב כיום, בו האיומים על שמאלנים ושמאלניות הופכים לגלויים יותר ויותר, הסכנה שבתקיפת מפגינים היא מוחשית עד להחריד. בהפגנת יום הנאכבה, גם כן בתל אביב, המשטרה הטריחה ניידת אחת בלבד למשימת האבטחה. רק לאחר שהתקבצו במדרכה שממול מפגיני ומפגינות ימין, הגיעה ניידת נוספת, ולקראת סוף ההפגנה הצטרפו אליה עוד כמה. כמובן שגם במקרה הזה, פני השוטרים היו מופנות אל השמאלנים והשמאלניות בלבד.

כאשר התחילו המשתתפים לצעוד לאורך אבן-גבירול (אחרי שהשוטרים הגדילו לעשות ודרשו מהערבים והערביות ששהו במקום את תעודות הזהות שלהם) החלו לעקוב אחריהם שני חיילים שהקפידו, בהתחלה, להשתרך מאחור. בשלב מסויים, אחרי דיון על הסכנה שבהדבקות מריחם המסריח של השמאלנים וסיכום ש"צריך לגמור את זה מהר", כלשונם, החלו השניים לסגור את הפער בינם לבין השאר. כשהתקרבו אליהם, נצפה אחד החיילים משחק באופן חשוד עם סכין יפנית, בעודו בוחן את הצועדים והצועדות, אולי בחיפוש אחרי מטרה נוחה. רק לאחר שהופנתה תשומת ליבה של המשטרה (שנוכחותה הסתכמה בכמה ניידות על הכביש ובלי אף שוטר הולך-רגל) אל שני החשודים הם עוכבו וסכינם הוחרם.

אני לא יודע איך הערב הזה היה נגמר אילולא עוכבו שני החיילים האלה על ידי המשטרה, אבל הדבר ממחיש בבירור את הבעייתיות והסכנה שבהתנהלות המשטרה בהפגנות השמאל בתקופה המתוחה ומלאת השנאה הנוכחית. לצד הנסיון ה"מסורתי" לדכא באלימות את המחאה הפוליטית השמאלנית, ולצד הנסיון החדשני להעלים את ההפגנות מסדר היום הציבורי על ידי נטישת פעילי שייח ג'ראח והחרשתם, המשטרה מוסיפה חטא על פשע ומפקירה את מפגיני השמאל לגחמות מתנגדיהם.

אין זה אומר שכל ימני הוא מסוכן ואין זה אומר שכל מי ששונא בגלוי שמאלנים גם יפגע בהם פיזית. אבל, כשמסתכלים על הקלות שבה אנשים מרשים לעצמם לאיים על- ולהסית נגד שמאלנים, בעיקר באינטרנט אבל לא רק, אין זה מופרך שבאחת מההפגנות הבאות תתפרץ השנאה הפוליטית הזו התפרצות אלימה וכואבת.

מבחינת המשטרה, המפגינים הם המפרים את הסדר, הם המסוכנים והמאיימים, וצריך להגן על הציבור מפניהם. היא יוצרת חיץ דמיוני בין המפגינים לבין העולם, כשהאלימות יכולה להתפרץ, כביכול, רק מצד אחד. היא "שוכחת", באופן קבוע, להסתכל גם על המתקהלים מסביב ומאלצת את המפגינים לקחת על עצמם תפקיד נוסף, זה שהיה שייך לה במקור, והוא לבחון את סביבת ההפגנה מחשש לאיומים על בטחונם. פני המשטרה מופנים עכשיו רק אל המפגינים, על המפגינים להזכיר למשטרה שהיא צריכה להפנות את פניה גם אל הצד השני.

Share and Enjoy:
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Reddit
  • Twitter
מאי 30, 2011
איתמר שאלתיאל

המידע שם, צריך רק לחפש

אני חושב שהפעם הראשונה שבה חיפשתי באינטרנט, באמת חיפשתי, היתה איפשהו במהלך התואר הראשון. כתבתי עבודה על בקט, ובשלב מסוים, באמצע הכתיבה, החלטתי לראות מה יש לגוגל לומר עליו. והיה לו, להפתעתי. וזה מוזר, איך אפשר להשתמש ברשת שנים מבלי לדעת שאפשר לחפש בה. כלומר, באמת לחפש בה.

בעוד ברשת גלומה תמיד ההבטחה למידע חופשי, זמין ומהימן, אני לא בטוח שרבים מנסים להגיע למידע הזה. גולשים נוטים להישאר באותם האתרים, עם גיחות קצרות בלבד למקורות מידע שונים. לוקח זמן להתייחס לרשת כאל מאגר מידע, ולוקח הרבה יותר זמן ללמוד כיצד למצוא את הידיים והרגליים במאגר הזה. וחבל, משום שלעובדות יש נטייה אובדנית לחמוק מידי השיח הציבורי ולהיעלם.

לפני כשבועיים ארגנתי מפגש בלוגרים עבור עמותת "גישה", שעוסקת בזכות התנועה של פלסטינים בעזה ובגדה. כחלק מהמפגש כתבתי ערכת קישורים קצרה אודות הסגר על עזה, מעמדו המשפטי ומעבר אנשים וסחורות מעזה החוצה ומהחוץ לתוך עזה. הקישורים האלה, כמו גם ערכת המידע על הסגר, הכרחיים, בעיני, לכל מי שרוצה לקבוע דעה מנומקת בנושא. יש שם קישורים לסעיפים הרלוונטיים בחוק הבינלאומי, קישורים למידע אודות סחורות שניתן ואסור להכניס לרצועה, ומידע אודות הקריטריונים המשוגעים למעבר אנשים מהרצועה. אז קצת נחמד שאני יכול להפנות מכאן לערכות המידע הללו, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאת רוב המידע ניתן היה לאסוף ממילא מאתר העמותה. האתר עמוס במידע אודות הנושאים הללו, וכל מה שצריך זה לחטט בו קצת. גוגל מאפשר חיפוש רוחבי ברשת, אבל הוא לעולם לא יהיה יעיל כמו אתר של ארגון שמתמחה בנושא מסוים. וזה נכון לא רק לגבי "גישה", אלא גם לגבי ארגונים נוספים: אתר "בצלם" עמוס במידע אודות הכיבוש הישראלי, מחולק לקטגוריות שונות; באתר המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם ניתן למצוא דו"חות שבועיים, גם בעברית, על הכיבוש הישראלי; באתר הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ניתן למצוא דו"חות מקיפים אודות עינויים וזכויות חשודים בעבירות ביטחון; באתר רופאים לזכויות אדם ניתן למצוא, בין היתר, מידע על מצבן הבריאותי של אוכלוסיות שונות בישראל; ומאתר קו לעובד ניתן להוציא מידע אודות זכויות עובדים, מצב העובדים בישראל ומצבם של מהגרי עבודה.

בשנים האחרונות נעשה מאמץ מכוון לפגוע באמינותם של הארגונים האלה וארגונים אחרים. אין לי שום כוונה להסביר כרגע מדוע הביקורת על אותם ארגונים לא משכנעת אותי. זה עוד יבוא מתישהו, בהמשך. אבל נדמה לי שהדרך לקבוע דעה מנומקת בנושא חייבת לעבור, קודם כל, דרך קריאת הטענות של אותם ארגונים עצמם, או, טוב מכך, לפנות אליהם ישירות. מאוד קל להרים טלפון, וקל להפתיע לקבל תשובות. זה נכון לגבי עיתונאים ונכון לא פחות לגבי בלוגרים.

הדיבורים על שקיעת העיתונות ועליית המולטיספירה קצת מעייפים בעיני. אבל נדמה לי שאם בלוגרים רוצים שיתייחסו אליהם ברצינות, הם צריכים להתייחס לעצמם כך קודם. וזה מתחיל במציאת עובדות. והעובדות שם, צריך רק לחפש.

הערה

כתבתי על ארגוני זכויות אדם כי הנושא הזה קרוב יותר ללבי. מן הסתם ניתן למצוא ברשת מאגרי מידע מפורטים על נושאים אחרים, חשובים לא פחות. עמותת "המקור", למשל, מפרסמת מידע על קוד פתוח ותוכנה חופשית; בקטגוריה "זכויות עובדים" באתר כוח לעובדים ניתן למצוא מדריכים מפורטים על זכות ההתארגנות, חופשות שנתיות ודמי הבראה, בין שאר הדברים; ובאתר תנועת "אחותי" יש קישורים אודות מצבם של נשים במגוון תחומים. ויש, כמובן, את אתר הלמ"ס, אבל אני עדיין מחכה למישהו שיסביר לי איך אפשר לקרוא את זה. פוסט בנושא יתקבל בברכה.

דבר אחד נוסף

פעולה אחת ביום החלו בקמפיין חדש שעוסק בבקעת הירדן. בלשונם: "שנים האחרונות מתרחשים בבקעה תהליכים שהם תמצית הכיבוש. הפלסטינים לא נהנים ממשאבי המים והקרקע של האזור, ובעקבות זאת הכלכלה שלהם מתמוטטת. אי אפשר לבנות שום דבר, כי אין תכניות מתאר. במקביל, מגבלות התנועה מקשות על ההתניידות בתוך הבקעה, ומנתקות אותה משאר חלקי הגדה." אתם מוזמנים להצטרף ולעזור.

Share and Enjoy:
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Reddit
  • Twitter
:עמודים«123456789...21»

Buy No Evil

קבלו עדכונים

באמצעות אימיילבאמצעות RSS
תרמו לנו. תמונה: stock.xchng

J14

המאבק הזה הוא של כולנו.

תגיות

4chan Accels BDS bit.ly Buy No Evil Digital Activism Decoded Fundamo Google Docs Google Forms Google Sites HBGary hollaback IP j14 Journalism in the age of data Jumo NOI notidfspokesman Redphone RSS seesmic SLAPP SMSSL SSL Tor tweetdeck TweetStats Twitter Analyzer VoIP א-תוואנה אדוארדו שובל אהוד עוזיאל או"ם אובמה אוטוסטרדת המידע אופטימיות אורן פרסיקו אזרחות זרה אחותי איילת שקד אייפון אינטרנט אינפוגרפיקה אינפורמציה איתמר ב אם תרצו אנדרואיד אנונימוס אנונימיות אנחנו אס.אס אפליקציה אקטיביזם אריאל ארכיון ארנון מוזס אתגר בוט בית-סוריכ בלוגרים בן דרור ימיני בנימין נתניהו בקעת הירדן בתים פתוחים גוגל גוגל דוקס גוגל טפסים גוגל מפות גוש שלום גזענות גיא סופט גיוס כספים גישה גלישה גרינפיס דה-לגיטימציה דו"ח גולדסטון דובר צה"ל דיוור אלקטרוני דיור דירה דני איילון דרום אמריקה האגודה לזכויות האזרח האיחוד האירופי החטטן הטרדה מינית הכצעקתה המכון לשלום של האו"ם הנהגה הסתה הפגנה הפגנות הצפנה הקרן החדשה לישראל התארגנות התארגנות קהילתית התחברות תראבוט התנדבות התנחלויות ודמוקרטית וורדפרס וידג'ט וידיאו ויזואליזציה ויקיליקס ויקיפדיה זכויות אדם חופש המידע חטטן חיפוש חרם צרכני טבלאות טוויטר טופס טכנולוגיה טרמפים יאהו יאהו-פייפס יאיר לפיד ידידי כדור הארץ ידיעות אחרונות יהודים יוסי גורביץ ימין ישראל ביתנו ישראל כץ ישראל פוסט ישראל שלי כסף כספות ליכוד ליכודניק מאבק אחד ביום מבקשי מקלט מדיה חברתית מדרון חלקלק מדריך מהגרי עבודה מועצת יש"ע מוצרים מוקד סיוע לעובדים זרים מחאה מחאה חברתית מחאת האוהלים מחסומים מידע מימון מירי רגב מכבסון מכתב מלחמה מלכ"ר מלקולם גלדוול מם ממשלה מנהיגות מעיין אלכסנדר מענק מצעד זכויות האדם מצרים משגב משחקי מחשב משטרה משטר ההיתרים משימה מתן כהן מתנדבים נווה שאנן ניתוח תעבורה נכבה נפתלי בנט נרטיב נשים סופר-מרקט סטטיסטיקות סיפור סכסוך סלולרי סמארטפון סמס סן פרנסיסקו סקייפ סקר עיראק עיתונות עכשיו עמותה עצומה עצמי ערבים ערכים פוליטיקה פטריק ריינבורוז פליטים פלסטינים פעולה אחת ביום פעילות פרובוקציה פרויקטים פרטיות פרנק הוברט פרסום פרסונליזציה ציונות צפריר בשן קהילה קוד פתוח קו לעובד קמפוס לכולנו קמפיין קריפטוס רונן שובל רועי צ'יקי ארד רועי תל רופאים לזכויות אדם ריטוויט רשימות רשת חברתית שאלון שוכרי דירות שיח שיח ג'ראח שי טובלי שינוי שי ניצן שכנוע שלטי חוצות שמאל שרת שתיל תביעה תביעת דיבה תומר פרסיקו תוסף תור תחנת כוח פחמית תחקיר תכנות תל אביב תקנון תקשורת תרגום תרומה תרומות