יום כיפור. אנחנו יושבים בדירה של גד. מעשנים ומדברים. את אייל ואייל אני לא כל כך מכיר. הם באו במיוחד מהצפון. אייל א' הוא מורה בטבריה. אייל ב' עדיין שכיר בקיבוץ. אייל א' חושב ש"עוז לתמורה" זו רפורמה דווקא בסדר, לאייל ב' בוערות הרגליים לקראת ההפגנה הבאה. הוא לא מפגין בדרך כלל. בבחירות הצביע ל"עלה ירוק". אבל עכשיו, בדירה של גד, לא מפסיקים לדבר מחאה.

יום כיפור, ואנשים שמעולם לא דיברו על זה מפטפטים עכשיו על שינוי חברתי. גד לא מאמין שזה יצליח. אייל ב' מתווכח ואלכס יושב בצד, חתום. חודשים לאחר תחילת המחאה, אלוהים יודע כמה זמן לאחר הפגנת ה-450 אלף, והמחאה פולשת עדיין לשיחות סלון. ולא בגללי.

דירה אחת, חמישה-שישה אנשים, ואין לדעת לכמה דירות אחרות פלשה אותה השיחה בדיוק. אנשים שמדברים על "שינוי השיח" לא מדברים אפילו על זה. הם מדברים על שינוי פרספקטיבה, על עולם מושגים חדש, על עולם נושאים אחר. אבל המחאה הזו לא שינתה רק את השיח, היא שינתה את השיחה. אי אז, ב-14 ביולי, מישהי נטעה אוהל וחודשים אחר כך אנחנו עדיין מדברים על זה.

ביום שבת יש עוד הפגנה. מספר הפגנות, למעשה. אנשים יגיעו לתל-אביב, באר-שבע, מודיעין, ראשון-לציון, אילת, וכולם ידברו עלינו שוב. חלק ינצלו את ההזדמנות לומר שהמחאה דועכת. אחרים ירגישו שמשהו שוב קם, מתנער מאבק. איך ידברו עלינו תלוי בנו, תלוי במספרים. וזה דבר מדהים, לדעת שצליל הלמות רגליך בתל-אביב ירעיש, חודשים אחר כך, דירות שכורות בצפון.

אז אני יכול להקדיש פוסט שלם כדי להראות כמה השגנו עד כה. ואני יכול להקדיש פוסט שלם כדי להראות כמה עדיין מזלזלים בנו, ובמה שאנחנו עושים כאן. אבל אין לי כוח ואין לי זמן. יום שבת הקרוב, הפגנה. בואו גם ודברו על זה. בשביל מה נתן לכם אלוהים את המדיה החברתית?

צילום: אקטיבסטילס

היום שבו עמדתי על דעתי הפוליטית היה ה-5 בינואר, 2009. כמה ימים לפני כן השתתפתי בהפגנת השמאל הגדולה נגד המלחמה בעזה, ובמהלך ההפגנה הודיעו שישראל פלשה לרצועה. כתבתי על זה כאן, באחד הפוסטים המבולבלים ביותר שכתבתי בחיי. תמצית הטיעון: כל פוליטיקה היא מעשה של איש אחד. אני עדיין מחזיק בדעה הזו. בגללה אני הולך להפגין. בגללה הבלוג הזה.

אני איש אחד, עם כוח מוגבל וזמן מוגבל עוד יותר. היכולת שלי לשנות משהו במדינה הזו היא קטנה לאין שיעור מזו של חבר כנסת, טייקון או בעל טור בידיעות. וזה אומר שכדי לגרום לדברים לקרות אני צריך מסביבי עוד אנשים. אני צריך לארגן אנשים או להצטרף להתארגנות קיימת. ומבחינתי זה בסדר גמור. כי אנשים כל פעם מוכיחים לי כמה מדהימים הם יכולים להיות. וכל הפוליטיקה הזו שווה רק בשביל לגלות את זה.

אבל השבוע האחרון, השבוע האחרון יצר משהו חדש. כי הפעם יש מספיק אנשים כדי להילחם על יותר מתמונה בעיתון, על יותר מהזחה קטנה של השיח הציבורי. הפעם אנחנו שולטים בדבר העיקרי שמדברים עליו במדינה הזו. ומחר יתכנסו אלפי אנשים, אלפי אחדים, כדי לדבר ביחד, חזק מספיק בכדי שישמעו אותם גם מירושלים. חזק מספיק, אולי, כדי שהדיבור יהפוך לשינוי.

צילום: Ella Alfon, Flickr.CC by CA

והרי יש כאן מה לשנות, הרבה יותר מאשר הדיור בלבד. כאשר נוסעים התלוננו על הרפורמה בתחבורה, אמר ישראל כץ שהוא, כילד, הלך שני קילומטרים לביתו מדי יום. על מחאת האוהלים אמר בכיר בליכוד שהיא תיעלם כמו מחאת חולי הסרטן. אלו שני מקרים מתוך מאות, שכולם נובעים מאותו דבר בדיוק, התפיסה שמירי רגב ביטאה יפה כשדרשה מסתיו שפיר להתייחס אליה בכבוד כי היא חברת כנסת.

אז לא, גברת מירי רגב, יש לנו חדשות בשבילך. כדאי שתשבי. את עובדת בשבילנו, לא ההיפך. אנחנו הבוסים שלך. וכשאנחנו מדברים, את תתייחסי אלינו בכבוד. אתה שומע, כץ? אתה שומע, בכיר ליכוד? אתם שומעים, כל אלה שמבקשים מאיתנו לגור בפריפריה? אנחנו נגור איפה שאנחנו רוצים ואנחנו נעשה את זה כמו שאנחנו רוצים כי אנחנו הריבון כאן, לא אתם. וכשאנחנו דורשים שתפתרו את בעיית הדיור, אתם צריכים לומר "נעשה ונשמע". לא פחות.

על זה המחאה הזו, אם תהיתם. ובגלל זה היא משלהבת כל כך. כי העם נזכר בדבר מה שקל כל כך לשכוח. ובגלל זה אני אלך להפגנה מחר, ובגלל זה אתם צריכים לבוא גם. אם ניכשל ניכשל. אבל למחאה הזו יש סיכוי, יותר ממה שהיה כאן במשך עשורים. בואו איתנו, בירושלים עדיין לא שומעים מספיק טוב. בואו, נצעק עד שירעד להם הכסא.

כיכר הבימה בת"א, 21:00 ביום שבת. הצטרפו והזמינו חברים.