Browsing articles tagged with " שמאל
יוני 5, 2011
אבנר

פני המשטרה, לאן?

צילום: infliv, Flickr, CC by SAמאז ההפגנה ההיא, בה השתתפו רעולי פנים במעצר של מפגינים, נעלמה המשטרה מהפגנות יום שישי בשייח ג'ראח. היא מסתפקת עכשיו בנוכחות של שתיים או שלוש ניידות שמסתתרות במגרש חנייה צדדי וקטן, ובצַלם שעומד על אחד הגגות בשכונה. מיותר לציין שהמהלך הזה לא נעשה בתיאום עם מארגני ומארגנות המחאה.

המדיניות החדשה הזו היא וריאציה, מתוחכמת הרבה יותר, של הנסיונות האלימים והבוטים של המשטרה לבלום את הפגנות התמיכה בפלסטינים, בשייח ג'ראח ובשאר המוקדים כאחד. על כך שזו מטרת האלימות שלה אין כנראה עוררין. לאחר שהמעצרים הלא חוקיים הרבים רק הגבירו את התהודה סביב ההפגנות ואת הפופולריות שלהן, שינתה המשטרה טקטיקה והבינה שאם היא לא יכולה לעצור אותן בכוח היא תצליח לעשות זאת, אולי, דוקא על ידי התעלמות מהמחאה, השתקתה והפיכתה לאילמת. כזו שלא מגיעה אפילו למבזקים באתרי החדשות המרכזיים. אלא שלהחלטה הזו יש משמעויות נוספות רבות, הפוגעות מהותית בזכות להביע מחאה פוליטית.

המשטרה שכחה מזמן, כנראה, את התפקיד הכפול שיש לה בהתקהלויות מסוג זה. נכון, עליה לשמור שהמפגינים לא יהוו איום על הציבור שסובב אותם (ולא, האלימות שהיא בעצמה מייצרת בהפגנות לא נופלת תחת ההגדרה הזו), אבל באותו הזמן עליה גם לשמור על המפגינים והמפגינות עצמם. עליה לשמור הן על זכותם להפגין ולהשמיע את קולם והן על בטחונם האישי, הפיזי. כאשר היא מסתלקת מאירועים כאלה היא מפקירה למעשה את המפגינים והמפגינות לחסדיהם של ה"סקרנים", דבר שהוא מסוכן בייחוד כשמדובר בהפגנות באיזורים מתוחים.

אמנם ברוב ההפגנות לא הגענו עדיין למצב החמור של שייח ג'ראח, ובאלו שמתרחשות עמוק יותר בשטחים אלימות הצבא או המשטרה עדיין נוכחת עד מאוד, אבל גם כאשר מדובר בהפגנות "לגיטימיות" יותר התנהגותם של השוטרים מסוכנת באותה מידה. כמעט בכל הפגנת שמאל שנערכה בשנים האחרונות, לפחות בתל אביב, המשטרה לא רק הציבה כוחות מדוללים למדי אלא אף הקפידה לשמור רק על העוברים והשבים מפני המפגינים, מבלי לעשות את ההיפך. פניה היו מופנות תמיד כלפי המפגינות והפעילים וגבה אל שאר העולם, כולל אל מפגיני ומפגינות הנגד שהקפידו להתאסף במקום כדרך קבע כמעט. בכך, השאירה את המפגינים השמאלנים חשופים לתקיפות אפשריות מבחוץ.

בצעדת המחאה נגד המלחמה בעזה, למשל, הלכו המשתתפים ברחובותיה הראשיים של תל אביב, כשמאבטחים אותם מספר מועט עד כדי גיחוך של שוטרים ושוטרות, וכשמאחורי אותם שוטרים ושוטרות מצטופפים מתנגדי ימין רבים שמאיימים, מקללים ואף מנסים מפעם לפעם לתקוף את הצועדים. ופניה של המשטרה? אל המפגינים. תמיד. שומרת שלא יזלגו אל המדרכה, חלילה, ולא שומרת שהמדרכה לא תזלוג אליהם. בסוף אותה צעדה, נאלצו המתפזרים לעזוב את המקום בקבוצות מאורגנות בגלל שחששו מהתקפות הימין. והמשטרה? היתה כבר בבית.

גם בהפגנת ה-1 במאי האחרונה השוטרים המעטים שנכחו דאגו רק לחלק אחד של תפקידם. אמנם הפגנה כזו היא הרבה יותר מתונה והרבה פחות רגישה מהפגנות נגד מלחמות וכיבושים, אבל פנייתם של השוטרים פנימה בלבד, אל המפגינים והמפגינות, היוותה בעייה בטיחותית גם כן, טריוויאלית עד כדי גיחוך. מכיוון שהם לא טרחו להסתכל גם החוצה, השוטרים והשוטרות לא עצרו את התנועה, תנועה של תל אביב ביום שישי בצהריים, ולכן קרה לא פעם שנהגים חצו צמתים ונסעו ישירות לתוך המפגינים, כמעט מבלי לעצור. פשוט כך. הרי היה להם אור ירוק. והשוטרים? פניהם למפגינות, גביהם לרכבים.

אני לא יודע מה קורה בהפגנות ימין, זה נכון. אבל אני גם לא יודע מה יהיה יותר גרוע: אם יתברר שככה המשטרה מתנהגת כלפי כל המפגינים והמפגינות, או אם יתברר שזאת דינמיקה של הפגנות שמאל בלבד. במקרה הראשון, יהיה מדובר במדיניות שהיא שוויונית אמנם, אבל גם כזו שמטרתה לשתק ולדכא כל זכות להפגין ולהביע דיעה בפומבי, תוך רמיסה עיוורת של אחד העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה. במקרה השני, יהיה מדובר בגזענות פוליטית מכוונת שמופנית כלפי השמאל, בנסיון, שמנוהל אולי מלמעלה, לדחוק אותו אל מחוץ לדיון הציבורי הלגיטימי, תוך רמיסה סלקטיבית ומפלה של אותו עקרון בסיסי של הדמוקרטיה.

כך או כך, היעלמות המשטרה משייח ג'ראח והפקרת המפגינים במקומות אחרים מדאיגה היום עוד יותר מבעבר, ואף יותר מאלימות המשטרה עצמה. במצב כיום, בו האיומים על שמאלנים ושמאלניות הופכים לגלויים יותר ויותר, הסכנה שבתקיפת מפגינים היא מוחשית עד להחריד. בהפגנת יום הנאכבה, גם כן בתל אביב, המשטרה הטריחה ניידת אחת בלבד למשימת האבטחה. רק לאחר שהתקבצו במדרכה שממול מפגיני ומפגינות ימין, הגיעה ניידת נוספת, ולקראת סוף ההפגנה הצטרפו אליה עוד כמה. כמובן שגם במקרה הזה, פני השוטרים היו מופנות אל השמאלנים והשמאלניות בלבד.

כאשר התחילו המשתתפים לצעוד לאורך אבן-גבירול (אחרי שהשוטרים הגדילו לעשות ודרשו מהערבים והערביות ששהו במקום את תעודות הזהות שלהם) החלו לעקוב אחריהם שני חיילים שהקפידו, בהתחלה, להשתרך מאחור. בשלב מסויים, אחרי דיון על הסכנה שבהדבקות מריחם המסריח של השמאלנים וסיכום ש"צריך לגמור את זה מהר", כלשונם, החלו השניים לסגור את הפער בינם לבין השאר. כשהתקרבו אליהם, נצפה אחד החיילים משחק באופן חשוד עם סכין יפנית, בעודו בוחן את הצועדים והצועדות, אולי בחיפוש אחרי מטרה נוחה. רק לאחר שהופנתה תשומת ליבה של המשטרה (שנוכחותה הסתכמה בכמה ניידות על הכביש ובלי אף שוטר הולך-רגל) אל שני החשודים הם עוכבו וסכינם הוחרם.

אני לא יודע איך הערב הזה היה נגמר אילולא עוכבו שני החיילים האלה על ידי המשטרה, אבל הדבר ממחיש בבירור את הבעייתיות והסכנה שבהתנהלות המשטרה בהפגנות השמאל בתקופה המתוחה ומלאת השנאה הנוכחית. לצד הנסיון ה"מסורתי" לדכא באלימות את המחאה הפוליטית השמאלנית, ולצד הנסיון החדשני להעלים את ההפגנות מסדר היום הציבורי על ידי נטישת פעילי שייח ג'ראח והחרשתם, המשטרה מוסיפה חטא על פשע ומפקירה את מפגיני השמאל לגחמות מתנגדיהם.

אין זה אומר שכל ימני הוא מסוכן ואין זה אומר שכל מי ששונא בגלוי שמאלנים גם יפגע בהם פיזית. אבל, כשמסתכלים על הקלות שבה אנשים מרשים לעצמם לאיים על- ולהסית נגד שמאלנים, בעיקר באינטרנט אבל לא רק, אין זה מופרך שבאחת מההפגנות הבאות תתפרץ השנאה הפוליטית הזו התפרצות אלימה וכואבת.

מבחינת המשטרה, המפגינים הם המפרים את הסדר, הם המסוכנים והמאיימים, וצריך להגן על הציבור מפניהם. היא יוצרת חיץ דמיוני בין המפגינים לבין העולם, כשהאלימות יכולה להתפרץ, כביכול, רק מצד אחד. היא "שוכחת", באופן קבוע, להסתכל גם על המתקהלים מסביב ומאלצת את המפגינים לקחת על עצמם תפקיד נוסף, זה שהיה שייך לה במקור, והוא לבחון את סביבת ההפגנה מחשש לאיומים על בטחונם. פני המשטרה מופנים עכשיו רק אל המפגינים, על המפגינים להזכיר למשטרה שהיא צריכה להפנות את פניה גם אל הצד השני.

Share and Enjoy:
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Reddit
  • Twitter
ינו' 11, 2011
איתמר שאלתיאל

קום התנערה עם חלכה

ישראלים ופלסטינים. יחד, בבלעין. צילום: יוסי גורביץ ההורים שלי היו באיטליה כשהם גילו שהבטן של אמי תופחת. אבא שלי למד שם, ואם הם רצו, הם יכלו למשוך עוד קצת, ולהעניק לבן שלהם אזרחות איטלקית. הם בחרו לחזור לארץ, כדי שאוולד בישראל. פעם זה היה סיפור על פטריוטיות. היום זה סיפור על איך איבדתי את הסיכוי להיות אזרח של האיחוד האירופי.

ויש המון סיפורים כאלה. אני שומע אותם כל הזמן מסביבי. הסבתא שלא הוציאה אזרחות פולנית, ההורים שלא התאמצו מספיק בשביל לקבל אזרחות אמריקנית. לכולם יש סיפור כזה, מלבד לאלו שכבר הסתדרו. הוצאת אזרחות זרה נעשתה נושא שיחה. בהינתן מספיק זמן בין שני אנשים, גם הנושא הזה יעלה.

***

בחנו את עצמכם – מה מבין הדיווחים הללו לא התרחש עדיין:

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, מואשם בהשתלטות על אדמות ציבור ובהקמת חומה לא חוקית בשטח המושב.

ח"כ אורי אריאל אמר שיש לחוקק חוק כדי להיאבק ביכולתם של ערבים לרכוש קרקעות בישראל.

משרד הפנים ביטל את ההכרה בבצלם כמלכ"ר בטענה שמדובר ב"ארגון פלסטיני קיצוני".

ח"כ דני דנון אמר ש"הגיעה העת לסגור כל ברז מימון ערבי או אירופאי שמזין את ההסתה נגד ישראל וכופה עלינו את משנתו דרך הנאיביות הקיימת במשטר הדמוקרטי".

אם קשה לכם להחליט, ככל הנראה כל הידיעות הללו נראות סבירות בעיניכם. כולן יכולות היו להתרחש. אם כל הידיעות הללו סבירות, מדוע שלא כולן יתרחשו? כמה זמן יקח עד שגם הידיעה הדמיונית היחידה כאן תקבל גוף ומליצי יושר? שבוע? חודש? וכשזה יקרה, מה תעשו אז?

***

אקטיביזם, בעיני, הוא אופטימיות. אתה לא יוצא להיאבק אלא אם אתה מאמין שיש סיכוי לשנות. ההורים שלי חזרו לישראל מכיוון שהם האמינו שאני אוכל לחיות כאן, ומכיוון שהם רצו שאהיה חלק מהמדינה הזו. והאופטימיות שלי הולכת ונמוגה בשבועות האחרונים, עם כל ידיעה במדרון. ויותר ויותר אני מרגיש שלא כולם רוצים שאהיה כאן, שלא לגיטימי עוד להיות שמאל בישראל. ואני לא יודע אם יש משהו שאני יכול לעשות שיעזור, אבל אני יודע שאני לא רוצה לעזוב. לא בגלל שאני לא רוצה לתת למיכאל בן-ארי את התענוג, אלא בגלל שאני אוהב את המקום הזה. אני אוהב את האנשים, ואת השפה ואת עצי הזית, ואני אוהב את כל האנשים המדהימים שיצא לי להכיר כאן. אני לא מתכוון ללכת, לא בלי מאבק.

ומאחורי כל זה, יש גם סיבות לאופטימיות. מחנה השמאל קטן, אבל, אולי לראשונה, ערני. יותר ויותר אנשים מוכנים לנסוע לשטחים כדי להפגין. יותר ויותר אנשים מגיעים לשיח ג'ראח, בלעין, נעלין, מעסרה. יותר ויותר אנשים בשמאל לא מדברים עוד "שלום", אלא "צדק". עבור יותר ויותר אנשים, ערבים הם כבר לא מושג דמיוני, אלא שותפים לדרך. וזה מעט מדי, ואולי גם מאוחר מדי, אבל זה עדיין קורה כאן, בישראל.

ביום שבת הקרוב, ה-15 בינואר, בשעה 19:00 בערב, תתקיים הפגנה נגד הגזענות, חקירת ארגוני השמאל ומה לא. ההפגנה יוצאת מגן מאיר (רח' קינג ג'ורג' 38), והיא יכולה להיות גדולה. היא יכולה אפילו להיות ענקית. זה תלוי בכם. אתם יכולים להישאר בבית, כי אולי ההפגנה הזו לא תועיל בכלום וכי יש דברים אחרים לעשות. ואתם יכולים לבוא, ולהביא חברים, ולגרור את ההורים שלכם.

אם לא תבואו עכשיו, מתי כן תבואו? כי אם עכשיו אתם לא מרגישים צורך לצרוח, לצרוח כך שישמעו אתכם, שהעיר תרעד, אתם חייבים לברר מתי כן תרגישו כך. והאם אז עוד ניתן יהיה לעשות זאת.

Share and Enjoy:
  • del.icio.us
  • Facebook
  • Reddit
  • Twitter

Buy No Evil

קבלו עדכונים

באמצעות אימיילבאמצעות RSS
תרמו לנו. תמונה: stock.xchng

J14

המאבק הזה הוא של כולנו.

תגיות

4chan Accels BDS bit.ly Buy No Evil Digital Activism Decoded Fundamo Google Docs Google Forms Google Sites HBGary hollaback IP j14 Journalism in the age of data Jumo NOI notidfspokesman Redphone RSS seesmic SLAPP SMSSL SSL Tor tweetdeck TweetStats Twitter Analyzer VoIP א-תוואנה אדוארדו שובל אהוד עוזיאל או"ם אובמה אוטוסטרדת המידע אופטימיות אורן פרסיקו אזרחות זרה אחותי איילת שקד אייפון אינטרנט אינפוגרפיקה אינפורמציה איתמר ב אם תרצו אנדרואיד אנונימוס אנונימיות אנחנו אס.אס אפליקציה אקטיביזם אריאל ארכיון ארנון מוזס אתגר בוט בית-סוריכ בלוגרים בן דרור ימיני בנימין נתניהו בקעת הירדן בתים פתוחים גוגל גוגל דוקס גוגל טפסים גוגל מפות גוש שלום גזענות גיא סופט גיוס כספים גישה גלישה גרינפיס דה-לגיטימציה דו"ח גולדסטון דובר צה"ל דיוור אלקטרוני דיור דירה דני איילון דרום אמריקה האגודה לזכויות האזרח האיחוד האירופי החטטן הטרדה מינית הכצעקתה המכון לשלום של האו"ם הנהגה הסתה הפגנה הפגנות הצפנה הקרן החדשה לישראל התארגנות התארגנות קהילתית התחברות תראבוט התנדבות התנחלויות ודמוקרטית וורדפרס וידג'ט וידיאו ויזואליזציה ויקיליקס ויקיפדיה זכויות אדם חופש המידע חטטן חיפוש חרם צרכני טבלאות טוויטר טופס טכנולוגיה טרמפים יאהו יאהו-פייפס יאיר לפיד ידידי כדור הארץ ידיעות אחרונות יהודים יוסי גורביץ ימין ישראל ביתנו ישראל כץ ישראל פוסט ישראל שלי כסף כספות ליכוד ליכודניק מאבק אחד ביום מבקשי מקלט מדיה חברתית מדרון חלקלק מדריך מהגרי עבודה מועצת יש"ע מוצרים מוקד סיוע לעובדים זרים מחאה מחאה חברתית מחאת האוהלים מחסומים מידע מימון מירי רגב מכבסון מכתב מלחמה מלכ"ר מלקולם גלדוול מם ממשלה מנהיגות מעיין אלכסנדר מענק מצעד זכויות האדם מצרים משגב משחקי מחשב משטרה משטר ההיתרים משימה מתן כהן מתנדבים נווה שאנן ניתוח תעבורה נכבה נפתלי בנט נרטיב נשים סופר-מרקט סטטיסטיקות סיפור סכסוך סלולרי סמארטפון סמס סן פרנסיסקו סקייפ סקר עיראק עיתונות עכשיו עמותה עצומה עצמי ערבים ערכים פוליטיקה פטריק ריינבורוז פליטים פלסטינים פעולה אחת ביום פעילות פרובוקציה פרויקטים פרטיות פרנק הוברט פרסום פרסונליזציה ציונות צפריר בשן קהילה קוד פתוח קו לעובד קמפוס לכולנו קמפיין קריפטוס רונן שובל רועי צ'יקי ארד רועי תל רופאים לזכויות אדם ריטוויט רשימות רשת חברתית שאלון שוכרי דירות שיח שיח ג'ראח שי טובלי שינוי שי ניצן שכנוע שלטי חוצות שמאל שרת שתיל תביעה תביעת דיבה תומר פרסיקו תוסף תור תחנת כוח פחמית תחקיר תכנות תל אביב תקנון תקשורת תרגום תרומה תרומות